שר הפנים ישלם הוצאות משפט לאור הערה בדבר ספק יהדות

שר הפנים ישלם הוצאות משפט לאור הערה בדבר ספק יהדות

בית המשפט העליון קבע בימים אלו במסגרת בקשה לפסיקת הוצאות בעתירה שבמסגרתה התבקשו המשיבים שר הפנים, פקיד הרישום ורשות האוכלוסין, לרשום את נישואיה של העותרת 3 במרשם האוכלוסין; לרשום את סעיף הדת והלאום של העותרת 2 במרשם האוכלוסין; ולהסיר את ההערה בדבר קיומו של ספק ביהדותן של העותרות 3-1. 

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

ואלה בקצרה העובדות הצריכות לעניין: העותרות 1 ו-3 הן אחיות, רשומות במרשם האוכלוסין כיהודיות והן נישאו כדת משה וישראל על ידי הרבנות הראשית. על פי הנטען, לאחר שהעותרת 3 נישאה כדת משה וישראל, סירבה רשות האוכלוסין לשנות את מעמדה האישי ל"נשואה" בטענה כי קיים ספק באשר ליהדות אמה. בנוסף, העותרת 1 נתקלה בסירוב לרישום הלאום והדת בתעודת הלידה של בתה שנולדה, היא העותרת 2, בשל רישום הערה המטילה ספק ביהדותה.  

העותרות 1 ו-3 ומי מטעמן פנו לרשויות, הן בעל-פה והן בכתובים, פעמים רבות, בבקשה להסדיר את רישומן במרשם האוכלוסין (ראו, בין השאר, פניות מימים  11.9.2017, 25.9.2017 ו-16.10.2017, 22.10.2017, 29.10.2017, 7.11.2017, 13.11.2017 – נספחים י', י"א, י"ג, י"ד, ט"ו ו-ט"ז לעתירה). העותרות טענו כי הן והוריהן רשומים כיהודים שנים רבות, ולפיכך לא ברור מה מקור הסירוב לרישומן ומהיכן נובע אותו "ספק".

בתחילה, ביום 2.10.2017, נמסר מרשות האוכלוסין כי קיים ספק בנוגע ליהדותן של העותרות 1 ו-3 וכי עליהן להמציא "כל תיעוד" המוכיח את יהדותן (ראו נספח י"ב לעתירה). בהמשך, לאחר פניות נוספות מטעם העותרות 1 ו-3, ביום 14.11.2017 נמסר להן כי הן נדרשות לבצע "בירור יהדות" בבית הדין הרבני (ראו נספחים י"ח ו-י"ט לעתירה). בהמשך, הן אף פנו, בסיועה של העותרת 4, עמותת "עתים – יעוץ ומידע במעגל החיים היהודי", בבקשה לפי חוק חופש המידע, התשנ"ח-1988, לקבל את המידע הקיים ברשות האוכלוסין המטיל ספק ביהדותן. אולם, המידע שנמסר להן הכיל מסמכים סטנדרטיים בנוגע לרישום במרשם האוכלוסין. משפניותיהן לא נענו, הגישו העותרות, ביום 3.12.2017, ערר למנהל תחום מרשם ודרכונים בלשכת רשות האוכלוסין וההגירה (נספח כ"ג לעתירה). בתגובה לערר זה נמסר לעותרות כי לא ניתן לעדכן את מצבה המשפחתי של העותרת 3 משום שטרם נערך בירור אודות יהדותה על ידי בית הדין הרבני (נספח כ"ד לעתירה). משכך, הגישו העותרות, ביום 18.2.2018, את העתירה שבכותרת.

ביום 28.6.2018, לאחר שניתנו מספר הארכות מועד על ידי בית משפט זה, הודיעו המשיבים כי נישואיה של העותרת 3 נרשמו במרשם האוכלוסין וכי לאחר שנבחן מידע מסוים אודות סבתן של העותרות 1 ו-3 הוחלט גם לאפשר את רישום סעיף הדת והלאום של העותרת 2 כיהודייה במרשם האוכלוסין. ביום 18.7.2018, המשיבים הודיעו כי אף ההערה בדבר קיומו של ספק ביהדותן של העותרות הוסרה, ובכך למעשה ניתנו שלושת הסעדים המבוקשים במלואם. בעקבות זאת, ובהסכמת העותרות, נמחקה העתירה בפסק דין מיום 24.7.2018.

המשיבים מתנגדים לבקשת העותרות לפסיקות הוצאות. לטענתם, המידע הנדרש אודות סבתן של העותרות 1 ו-3 התקבל רק ביום 18.6.2018, היינו מספר חודשים לאחר הגשת העתירה, והוא זה אשר סלל את הדרך למתן הסעדים שהתבקשו ולא עצם הגשת העתירה.

לאחר שבית המשפט עיין בחומר שלפניו ובטענות הצדדים ולאחר שבחן את הבקשה על פי אמות המידה החלות בכגון דא (ראו: בג"ץ 842/93 אל נסאסרה נ' שר הבינוי והשיכון, פ"ד מח(4) 217 (1994)) באתי לכלל דעה כי יש לפסוק הוצאות לטובת העותרות.

קבע, כי אפילו אם המידע אודות סבתן של העותרות 1 ו-3 הוא אשר הביא לקבלת הסעדים המבוקשים בעתירה, המשיבים לא הסבירו מדוע המידע האמור לא התבקש על-ידיהם עוד טרם הגשת העתירה. כפי שפורט לעיל, העותרות פנו פעמים רבות למשיבים על-מנת להסדיר את מעמדן, והמענה לפניותיהן היה לקוני וללא פירוט המניח את הדעת. בכל תגובותיהם של המשיבים לפניותיהן הרבות של העותרות הם לא הסבירו מהו אותו מידע המטיל ספק ביהדותן ואיזה מידע קונקרטי עליהן להמציא כדי לשלול את הספק שהתעורר, והסתפקו בהפנייתן של העותרות לבית הדין הרבני. הלכה למעשה, הבירור הנדרש לטענת המשיבים נעשה רק לאחר הגשת העתירה, באופן המקים חזקה כי הגשתה הייתה מוצדקת וכי קיים קשר סיבתי בין הגשתה לבין קבלת הסעדים המבוקשים בה (ראו, למשל: בג"ץ 2908/06 איוונוב נ' שר הפנים, פיסקה 5 (21.4.2010)). כמו כן, בסופו של יום הסעדים ניתנו לעותרות אף מבלי שהן נאלצו לפנות לבית הדין הרבני, על כל ההוצאות הכרוכות בכך.

נוכח האמור לעיל, ובשים לב לכך שהעתירה הסתיימה מספר חודשים לאחר הגשתה, ללא צורך בקיום דיון או בהגשת כתבי בי-דין נוספים מהותיים וכן למהות ההליך והיקפו, הורה בית המשפט למשיבים לשלם לעותרות הוצאות בסך של 9,000 ש"ח.

  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

16 שנות מאסר בפועל על עבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.

16 שנות מאסר בפועל על עבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.

ביום 23.11.2016 הורשע המערער על-פי הודאתו – במסגרת הסדר טיעון שלא כלל הסכמה לעניין העונש – בעבירות של הריגה ושיבוש מהלכי חקירה.

על-פי עובדות כתב האישום המתוקן, ביום 24.11.2014 סמוך לשעה 17:30 יצא המנוח מביתו וביקש ממוטי בן אליהו קריספיל, בנו של המערער, להפסיק לנסוע בטרקטורון ליד ביתו בשל הרעש שהדבר גורם. במקום התפתח ויכוח בין מוטי לבין המנוח ובהמשך חזר המנוח לביתו. מוטי והמערער, הבן והאב, הצטיידו בסכין ובכלים חדים אחרים וקראו לעבר חלון דירת המנוח קריאות מאיימות במטרה לגרום לו לרדת לרחוב. המנוח ירד לרחוב כשהוא אוחז לום מתכת. במקום התפתח ויכוח שכלל קללות ואיומים הדדיים. המנוח התרחק מן השניים. זרק את הלום שבו אחז, וצעק לעברם כי הוא בידיים ריקות, ושיזרקו את הסכינים אם ברצונם לריב עמו. מוטי והמערער דקרו וחתכו את המנוח במספר מקומות בגופו. אחת הדקירות של המערער פגעה בווריד הראשי בירכו של המנוח והובילה למותו מאובדן דם. המערער העלים את הכלים החדים שבהם השתמש לביצוע ההריגה.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

עיקרי גזר הדין של בית המשפט המחוזי

בראשית דבריו התייחס בית המשפט למתחם הענישה בקובעו כי עבירת שיבוש ההליכים טפלה לעבירת ההריגה, ומשכך יש לקבוע להן מתחם ענישה משותף. בית המשפט עמד על ערך חיי האדם, קדושתם, והחשיבות הרבה הנודעת לשמירה עליהם. עוד בחן בית המשפט את נסיבות ביצוע העבירה, תוך שהוא קובע כי נעשתה באופן מכוון ובאלימות אכזרית. בית המשפט המחוזי התייחס למנעד הענישה הרחב הקיים ביחס לעבירת ההריגה, כשהוא עומד על החומרה היתרה הקיימת בשימוש בסכינים ובכלי נשק קרים אחרים על מנת לפגוע בזולת. בשל הנסיבות האמורות, והחומרה היתרה הנודעת לעבירות הסכינאות, קבע בית המשפט את מתחם הענישה בין 14 ל-17 שנות מאסר.

בית המשפט המחוזי נתן דעתו על נסיבותיו האישיות של המערער וציין כי לא הובאו ראיות המצביעות על תרומה כלשהי שתרם לחברה. קביעה זו התבססה, בין השאר, על השירות הצבאי הלקוי של המערער, התמכרותו רבת השנים לסמים וכן גיליון ההרשעות ה'עשיר' שלו הכולל 9 הרשעות בעבירות סמים, אלימות ורכוש, כולם לפני שנת 2009. בית המשפט בחן גם את תסקיר שירות המבחן לפיו מתקשה המערער להעמיק בהתבוננות אודות ההשלכות של מעשה ההרג על משפחת המנוח, ושכלל הערכה על העדר יכולתו לקחת חלק בקבוצה טיפולית. בית המשפט המחוזי הוסיף כי התרשם שמילות החרטה שאותן השמיע המערער בבית המשפט "נשמעו כדקלום, ולא הבעת חרטה של ממש ואמפטיה כלשהי כלפי בני משפחת הקרבן שישבו מולו". בשל הנסיבות האמורות, החליט בית המשפט כי יש לקבוע את עונשו של המערער ברף העליון של מתחם הענישה. בשיקלול נסיבות העניין גזר בית המשפט על המערער עונש של 16 שנות מאסר בפועל ומאסר על-תנאי. בנוסף, חויב המערער לשלם פיצוי כספי למשפחת המנוח בסך של 200,000₪.

על פסק דין זה הוגש ערעור לבית המשפט העליון שבו המערער טען כי שגה בית המשפט המחוזי בקבעו מתחם ענישה בין 14 ל-17 שנות מאסר בפועל, וכי ראוי למתחם הענישה להיות בין 6 ל-11 שנות מאסר. המערער מסתמך בטיעונו על שורה ארוכה של פסקי דין שהגיש בא-כוחו, ואשר יש בהם כדי לבסס, לטענתו, מתחם ענישה כאמור. עוד טען המערער כי בית המשפט המחוזי התעלם כליל מהודייתו בעבירה, ומחלק מנסיבות ביצוע העבירה אשר יש בהן כדי להפחית מחומרתה. מותו של המנוח נגרם מדקירה יחידה בירכו. המנוח תרם בהתנהגותו לאירוע, בכך שהצטייד בלום מתכת, איים וקילל את המערער ואף "הזמין" את המערער ואת בנו לריב עמו. עוד טוען המערער, כי טעה בית המשפט כאשר לקח בחשבון את עברו הפלילי, כיוון שהרשעותיו הקודמות של המערער התיישנו, ואת העבירה האחרונה ביצע עוד בשנת 2006. ב"כ המערער הדגיש בטיעונו, כי נפקדו מגזר הדין של בית המשפט המחוזי, שיקולים הכרחיים לזכותו של המערער, ובהם – גילו, מצוקות במהלך שנות חייו, ילדים שגידל, מחלתה של אשתו. אין בגזר הדין מילה טובה על המערער, בית המשפט המחוזי התעלם מהעדר כוונה לתוצאה הקטלנית ולא התחשב בחרטתו של המערער.

מנגד טענה ב"כ המדינה כי העונש הולם, והציגה שורת פסקי דין לתמיכה בעמדתה. לדבריה, שלא כנטען על-ידי ב"כ המערער, המנוח לא תרם לתוצאה הקשה. המערער ובנו הסלימו את התנהגותם, איימו על המנוח, ששמט מצדו את הלום שאחז בו והודיע כי בא בידיים ריקות. מדובר בתקיפה אכזרית, דקירות רבות, לא רק בירך, אלא גם בחזה. ויכוח קודם הסתיים, ואף-על-פי כן, הלך המערער, הצטייד, תכנן, חזר חזרה, לא התקררה דעתו, עד אשר עשה את אשר עשה. גזר הדין – הולם.

בית המשפט העליון קבע, שדין הערעור להידחות. שכן הלכה פסוקה היא, כי ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את דינו של מערער, ואינה נוטה להתערב בעונש שנגזר על-ידי הערכאה הדיונית, זולת בנסיבות חריגות שבהן נפלה טעות מהותית בגזר הדין, או כאשר העונש חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים. "ניתן להגדיר 'עבירת הריגה' כדרגת ביניים בקבוצת עבירות ההמתה, המצויה מתחת לעבירת רצח ומעל לעבירת גרימת מוות ברשלנות. לעתים חוצה העבריין במידת מה את קו גרימת מוות ברשלנות ולעתים נופל הוא במרחק לא רב מקו עבירת הרצח. מרחב זה מחייב בדיקה מעמיקה ורגישה של נסיבות המקרה הקונקרטיות" (ע"פ 865/09 חאמד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 לפסק דינו של כב' השופט הנדל (10.12.2009)). נסיבות ביצוע עבירת ההריגה שהמערער הורשע בה ממקמים אותה ברף העליון של החומרה, סמוך לעבירת הרצח. המערער הוביל לאסקלציה של האירוע, והרג את המנוח בלא התגרות ממשית מצדו. סכסוך על עניין פעוט התפתח לאסון נורא, למותו של המנוח, טרגדיה שאין לה תקנה. "אין אנו פטורים עוד מלהתוות קווים לרמת הענישה הראויה שבגדרם יש לנקוט את הגישה המחמירה, לאמור הגישה הרואה בעונש המרבי את נקודת המוצא שממנו מפחיתים לפי נסיבות המקרה, נסיבותיו האישיות של העבריין, תדירותה או נדירותה של העבירה, הרתעת עבריינים בכוח ועוצמת הסלידה ושאט הנפש של החברה. כאן, בבואנו לשקול את משקלו היחסי של כל אחד מאלה, יש לייחס משקל כבד במיוחד לשני האחרונים" (ע"פ 1456/01 חדד נ' מדינת ישראל, פסקה 4 (22.10.2001)).

נדחתה גם טענת המערער ביחס לפערי הענישה בינו לבין בנו. המערער ובנו הורשעו בעבירות שונות, וחלקם בביצוע מעשה ההריגה היה שונה באופן מהותי. יתרה מכך, לעקרון אחידות הענישה חשיבות רבה אך כפי שקבע בית משפט זה "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל. השיקול בדבר אחידות הענישה הינו שיקול אחד מבין מכלול השיקולים שעל בית המשפט לשקול על מנת להגיע לתוצאת מאוזנת המגשימה את תכלית ההגנה על עניינו של הציבור והפרט"(ע"פ 7350/12 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 (14.1.2013)). אם כן, משעמד בית המשפט העליון על כך שהעונש שנגזר על המערער סביר ואינו מצדיק את התערבות ערכאת הערעור, אין די בטיעון על אחידות הענישה כדי לשנות ממסקנה זו.

  

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

פרשת פוזננסקי כץ: איילת שקד נדרשה להבהיר בתוך 7 ימים

שרת המשפטים אילת שקד נדרשה להבהיר בתוך 7 ימים

בית המשפט העליון בהרכב כבוד השופט ע' פוגלמן, כבוד השופט נ' סולברג כבוד השופטת ד' ברק-ארז דן בשבתו כבג"ץ בעתירתה של השופטת רונית פוזננסקי כץ  ונתן ‏היום (‏15.11.2018) החלטה מקדמית לפיה שרת המשפטים מתבקשת, בגדר סמכותה כקובלת, להבהיר בתוך 7 ימים מהו העונש הראוי לשיטתה במקרה שיימצא על ידי בית המשפט כי עונש ההשעייה המבוקש אינו בסמכות.

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס – על המיליון הראשון – ישראל היום!

עו"ד נועם קוריס – מפעיל אתר אינטרנט ? ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – גוגל מפלה ישראלים- ערוץ 7

עו"ד נועם קוריס – כותב ב - cafe.themarker.com

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.

בית המשפט העליון נתן צו על תנאי המורה לשר האוצר ולשר הפנים להסביר מדוע לא יקבעו תקנות בקשר לחוק חובת המכרזים

בית המשפט העליון נתן צו על תנאי המורה לשר האוצר ולשר הפנים להסביר מדוע לא יקבעו תקנות בקשר לחוק חובת המכרזים

במסגרת בג"ץ  8438/16 שנדון בפני כבוד המשנה לנשיאה ח' מלצר, כבוד השופט ע' פוגלמן וכבוד השופטת י' וילנר הורה השבוע (23.4.18) בית המשפט העליון בשבתו כבג"ץ, כי על שר הפנים ושר האוצר להסביר מדוע לא יקבעו תקנות לעניין מכרזים של תאגידים מקומיים, בהתאם לחוק חובת המכרזים (תיקון מס' 14), התשס"ג-2002

ועוד כמה מאמרים שכתבתי:

עו"ד נועם קוריס- נוסחה למיליון הראשון

עו”ד נועם קוריס כותב על איגוד האינטרנט ועל לשון הרע

עו"ד נועם קוריס: תקנון בחינם לאתר אינטרנט

במסגרת העתירה שהוגשה על ידי אמון הציבור שהנה חברה לתועלת הציבור נקבע על ידי בג"צ בין היתר, כי על יסוד העתירה שהובאה בפניו והתגובות לה, ועל יסוד ההודעה המעדכנת מטעם המשיבים 2-1 מתאריך 07.03.2018 והתגובות לה שנמסרו מטעם הצדדים לאחר הדיון שהתקיים בעתירה – ניתן צו-על-תנאי המורה למשיב 1 להתייצב וליתן טעם מדוע לא יתקין תקנות בהתייעצות עם המשיב 2 לפי הוראות סעיף 4 לחוק חובת המכרזים (תיקון מס' 14), התשס"ג-2002(להלן – החוק), בעניין חובת מכרזים של תאגידים מקומיים, כמשמעם בחוק.

משמעותו של הצו על תנאי שניתן על ידי בית המשפט העליון בנושא, הנה שהעתירה הראתה לכאורה סיבה מוצדקת לדיון בה, כאשר כעת יאלצו השרים לנמק ולהסביר מדוע לא ייתקנו את התקנות המבוקשות, או שיאלצו להתקין תקנות אלו בלוח זמנים שייקבע.

עו”ד נועם קוריס בעל תואר שני במשפטים מאוניברסיטת בר אילן, משרד נועם קוריס ושות’ עורכי דין עוסק בייצוג משפטי וגישור מאז שנת 2004.